זוכרים את אחיעד רובנר ז"ל

משפחת רובנר, חברים, מכובדי, ערב טוב
כבר שנתיים עברו ואחיעד אינו איתנו.
כל כך הרבה השתנה בשנתיים האלו, כל כך הרבה קרה, אך העובדה העצובה הזו אינה משתנה.
מדי פעם בפעם מזכיר לי אותך העולם הדיגיטלי שסובב אותנו: מספר הטלפון שהיה שלך קופץ כשאני מזין את הצירוף אל"ף חי"ת במקלדת,
בתמונות בפייסבוק הזמן קפא ועצר וגם הג'ימייל מציע לי לדרוש בשלומך מפעם לפעם.
אנו עורכים היום "אזכרה", מילה ייחודית בעברית שאין לתרגם אותה ושורשה זכר, זי"ן, כ"ף, רי"ש. התמקדותנו היא בזיכרון או בזכר, במה שנשאר חי בלבנו פנימה, מתוך תפיסה כי גם אם הגוף איננו כאן הרוח והרעיון שמאחוריו עודם מלווים אותנו. אל הרוח והרעיון הזה אני מבקש להקדיש את דברי הקצרים בדקות הקרובות. ומתוך ה-"אחיעדים" השונים אותם יצא לי להכיר, אבקש לדבר על אחיעד אחד אותו אני מאמין כי הציבור היושב כאן היום פחות מכיר. כאשר אני מבקש לחשוב על אחיעד אני חושב בעיקר על האדם שהצליח להיות גם וגם – על אחיעד אוהב האדם בעל הלב הפתוח, המסביר פנים לכל אדם; ששבר משהו בחלוקה הכל כך דיכוטומית וברורה שיש אצל כולנו למגזרים, קבוצות וקהלים. כל חברה אנושית מחולקת בתוכה בצורה זו או אחרת. גם הציווי המקראי ביחס לחברת העבדים שהרכיבה את עם-ישראל "לא תתגודדו", מעיד על כך שיסוד הגידוד, החלוקה, ההפרדה והמגזור טבוע בנו כבני אנוש. התורה וחז"ל מסמנים את החלוקה הזו כתופעה שיש להילחם בה, לא בשל החשש ממחלוקת ומריבוי דעות, אלא בעיקר בשל החשש משחיקת המכנה המשותף. אותו מכנה משותף מאגד אותנו כבני אדם וכעם, מאפשר לנו לקבל את כללי המשחק ובכך לקבל הכרעות, לנהל את חיינו ולהימנע מאלימות ומשפיכות דמים. אלמלא אותו מכנה משותף עשויה להשתרר אנרכיה ויסוד קיומנו כבני-אדם עשוי לעמוד בסכנה, בלשונו של המחזאי הרומי פלאוטוס – "אדם לאדם זאב". אולם המאבק במגזור והמאמץ לשמירתו של המכנה המשותף אין פירושם גם התעלמות מהשונה. לצדו של המכנה המשותף הרחב שלנו כעם, ישנן גם חלוקות טבעיות ומצומצמות יותר המבוססות על מכנה משותף משפחתי, מכנה משותף עדתי, מכנה משותף אמוני, או למצער גם מכנה משותף סוציו-אקונומי. בכל אלו אין בעיה כשלעצמם, הבעיה מתחילה כאשר מכנים משותפים מצומצמים אלו הופכים להיות כה עבים וכה בלתי-חדירים עד שהם יוצרים זהות מובחנת לחברים בהם ומקשים על ההבחנה כי בתוך החלוקות והמגזרים השונים ישנם בני-אדם שהם בני עם אחד ולהם גורל ויעוד משותפים. לצערנו הרב מבחינות רבות זהו המצב בחברה הישראלית היום. לכאורה המכנה המשותף הרחב ברור לכולנו; גם אם שותפות היעוד שלנו איננה ברורה די צורכה עדין, שהרי קשה לנו להסכים על החזון של החברה הישראלית; הרי ששותפות הגורל שלנו, אויבנו שקמו לכלותינו בגלות ואויבנו שעודם קמים לכלותינו כאן, מהווים יסוד ברור של מכנה משותף. אולם גם שותפות הגורל שמלכתחילה היא יסוד רעוע לכונן עליו מכנה משותף, אינה מצליחה לנטרל את המגזור. בתהליך ארוך ולא מאוד חיובי נוצרו בישראל ארובות סוציולוגית שאני ובני דורי גדלנו לתוכם: גדלנו בבית מסוים ובשכונה מסוימת, התחנכנו בבית ספר מסוים, הלכנו לתנועת נוער מסוימת, בחלק מהמקרים אף הוסללנו אל שירות צבאי מסוים וכן הלאה. בכל אלו הסיכוי לפגוש מישהו ממגזר אחר, שגדל בעולם תרבותי אחר שערכיו שונים משלך הולך ופוחת. למיותר לציין שלא תמיד היה המצב כזה: בעבר העיר הישראלית הייתה עיר רב-מגזרית בה חיו בשכנות (ובשכנות יפה בדרך כלל) חרדים, דתיים וחילוניים. בתנאים האלה זיהוי המכנה המשותף הראשוני הוא לא תמיד עניין קל. רק מעטים מביננו ניחנו בסגולה הייחודית של היכולת להביט מבעד למעטה העבה של המחיצות שנבנו בידי אדם. רק מעטים מסוגלים לנטרל את ההגדרות החברתיות באופן המאפשר לראות לעומק אל האדם שמולך ולא אל הלבוש החיצוני שלו ואל הסטיגמה שמלווה אותו.
אחיעד היה כזה. לאורך כל הכרותינו תמיד הייתה באחיעד היכולת לראות מעבר, להביט אל ליבו של האדם ולנטרל את המעגלים החיצוניים.
אחיעד בז להגדרות המגזריות הישנות הוא התייחס אליהן כלא רלוונטיות ושם במרכז את האדם. הוא לא ביטל את המקום ממנו הגיע האדם העומד מולו, הוא כיבד את עולם הערכים שלו, הכיר בלגיטימיות של השוני; אבל יחד עם זאת ידע גם להסיט את כל אלו לצד ולהביט מבעד להם.
לראות את אחיעד בבה"ד 1 היה ללמוד שיעור מעמיק בכבוד ובערבות הדדית. לראות את מעגלי החברים השונים שקיבץ סביבו והמאמצים הכבירים שעשה על-מנת לשמור איתם על קשר היה שיעור מעמיק נוסף בחשיבותו של המבט הישיר השם במרכזו את האדם ואת תכונותיו ומנמיך מחיצות שאין בהן צורך.
כשביקשה ממני יעל לדבר הערב, חשבתי לא מעט מה נכון יהיה לומר, ניסיתי לחפש את אותה הזווית שתביא אלינו משהו מהעמדות והתפיסות של אחיעד. הראש באופן אוטומטי עובד בצורה אסוציאטיבית והוא משך אותי לכיוון מסוים שהוביל אותי בסופו של דבר להתמקד בזווית הספציפית הזו.
לפני מספר חודשים, ביום השואה האחרון, זכיתי להתלוות לביקורו של הרמטכ"ל בפולין. שיא הביקור היה במצעד החיים אותו הובלנו, במדים, לצדם של בני נוער יהודים מכל העולם. במסע הזה הרגשתי באחיעד לצדי כנוכח נפקד.
הפעם הקודמת בה הגעתי לפולין הייתה בכיתה י"ב, בחברתו והמסע אז נתן לי להכיר במשהו את אופיו המיוחד.
ממש לפני העזיבה של פולין המושלגת, בטרמינל מנוכר למדי, נקשרה שיחה אגבית ביני לבין יהודי חרדי שחיכה אף הוא לטיסה שתצא לארץ בהפרש לא רב. את השיחה סיכמתי כדרך שנוטים לסכם שיחות "שם". "חבל לי שרק פה", אמרתי, "על הרקע של הארץ הזו אנחנו יכולים לדבר אחד עם השני, שיחה כזו לא הייתה יכולה להתקיים בישראל". בן-השיח שלי הרים את עיניו באיטיות והביט עלי כשאני רוכס את המעיל ומהדק את הצעיף לקראת היציאה אל החוץ הקר. "כן", הוא אמר והיסס, "אבל למה בעצם אנחנו צריכים לדבר? כל אחד יחיה את חייו במגזר שלו, בשכונה שלו, יגדל את ילדיו, אנחנו רק צריכים לא להפריע אחד לשני".
בדקה הזו ידעתי שהוא לא הבין שום דבר, בדקה הזו הרגשתי עד כמה דמותו של אחיעד ויכולתו לגעת מתוך כבוד בכל אדם, הייתה ייחודית; בדקה הזו הרגשתי פתאום את החסר עמוק וחלול הרבה יותר.
אני תקווה שבדקות האחרונות הייתי פה נאמן לרוחו ולרעיונות שהנחו את אחיעד.
ערב טוב.