אחיעד היקר,
לפני שנתיים הלכת מאתנו, זה שנתיים שמרגישים בחסרונך. אתה אחייני הראשון, כשנולדת הייתי סה"כ בן 13.5, וכבר זכיתי להיות דוד צעיר מאוד. שמחתי והתגאיתי כשבאת לעולם, שמחתי שיהיה לי עם מי לשחק ולהרגיש כמו אח גדול העוזר ומשחק עם תינוק. גם כשגדלת הייתי בא אליכם הרבה כדי לשחק אתך ולשמור עליך. היית ילד מאוד נמרץ ומלא שמחת חיים. בהמשך כבר עברתם לשוהם, גדלת, נהיית נער רציני עם חכמת חיים שלא הכרתי אצל הרבה, תמיד היו לך דעות מוצקות בכל נושא ועניין, אך מעולם לא ראיתי אותך פוגע במישהו עקב דעותיך, אם הייתה מחלוקת בינך לבין חבר אחר, זה תמיד היה ברוח טובה, עם הקשבה לצד השני באופן המלא ביותר תוך כדי עמידה על עקרונותיך – ומשום כך תמיד היה נעים לדון אתך על כל נושא אקטואלי. כשהתחלת ללמוד בישיבת פתח תקוה, היית מבקר הרבה אצל סבך וסבתך, והיית טורח גם לבקר אותי ואת אשתי, העיקר שאף אחד לא ירגיש מקופח. זכור לי מספר ערבים, שבהם היית מתקשר אלי ושואל אם בא לנו שתבוא אלינו ונאכל ביחד ארוחת ערב ואז נראה סרט בביתנו – תמיד שמחנו שבאת. באותו זמן גרנו בדירה שבה גרת בתור ילד, אז מידי פעם כשהיית מגיע אלינו היית מסתובב בדירה בתחושה נוסטלגית ויושב בחדרך הישן – היית אדם נוסטלגי, היה חשוב לך לשמר זיכרונות וזה כולל גם זיכרונות היסטוריים של המשפחה והתעניינת אצל סבך וסבתך על ההיסטוריה המשפחתית וזה בא לידי ביטוי גם בנסיעתך לפולין בסוף כיתה י"ב.
גם כשהתגייסת והיית חוזר הביתה לסופי שבוע, היית עושה מאמצים ועובר קודם כל בפתח תקוה כדי לומר שלום – שאף אחד לא יקופח, בייחוד את סבך וסבתך ורק אז היית ממשיך לשוהם. היה לך חשוב מאוד לדרוש בשלום המשפחה וחברים.
כבר שנתיים שלא רואים אותך מבקר, שנתיים שלא שומעים ממך באופן ישיר, שנתיים של סיפורים עליך שרק מהם אפשר היה להכיר אותך באופן מלא – סיפורים מדהימים, המראים איזה אישיות היית בחייך. מסתבר שלומדים להכיר את אדם היטב לאחר הסתלקותו ואני בטוח שעוד נשמע דברים נוספים עליך.
אני מקווה שטוב לך איפה שאתה,
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים,
באהבה רבה,
דוד אבי
