אחיעד, בן יקר שלי
שנה חלפה ושוב אנחנו כאן איתך.
ונדמה שרק אתמול הכל קרה, אותו לילה אפל ונורא והדפיקה בדלת ששינתה לנו את החיים.
שנה להלם והזעזוע העמוק והחוסר ההבנה,
בן יקר שלי,
בכל מקום, בכל מצב, או אפילו בצילום תמונה, אני רואה אותך עומד איתנו, עם העיניים המדהימות והחיוך המקסים, נוטל חלק יחד אתנו.
כל יום אני מתעוררת עם תחושת החיסרון ועם כאב הפרידה,
אך דע לך אחיעד, שהאמת קשה מנשוא- והיא.. שאינך פה עימנו, ובכל זאת אני מנסה לתעל את הכאב למשפחה, לעשייה, להנצחות, לחיים. כי זה מה שאתה היית עושה אילו היה המצב אחרת.
ומי שבחרה בחיים, כול יום הוא המלחמה הפרטית שלי
הבטחתי לילדים שנמשיך בחיים טובים ומאושרים
ולמרות שצלע אחת כבר לא איתנו אנחנו בוחרים לחייך כי זוהי הירושה שלך לנו.
אני יודעת שאיי שם אתה נמצא ,מביט ומגן
אז בבקשה שתמשיך לשמור עלינו מלמעלה
וכשאתה רואה שאני כמעט נשברת תשלח לי כוח להמשיך במסע האינסופי
בן יקר שלי
מה אומרים אחרי שנה בלי אחיעד?
הרי סיפרתי עליך בלוויה, ב"שבעה" ב"שלושים"
בערבי ה"חודש בחודשו" שערכנו, בכל הזדמנות שיש אני מספרת עליך ואין גבול לדברים שאפשר לספר עליך, וגם הסיפורים ממשיכים לזרום מצד החברים שלך, מהילדות, מהישיבה מהצבא..
והמסקנה היא שאתה הספקת ככ הרבה בעשרים ואחת שנות חייך, ידעת לחיות בגדול, להנות מכל דבר, לא חששת מכלום, היית מגדיל ראש בכל דבר ויש משהו מנחם בידיעה שהספקת ככ הרבה ביחס לאחרים.
בן יקר שלי
חלק מהחברים שלך סיימו צבא וממשיכים הלאה
חלק מהחברים שלך כבר חושבים על חתונה
חלק מהחברים שלך מתכוננים ללימודים גבוהים
חלק מהחברים שלך מתכננים את הטיול הגדול של אחר השחרור
ואתה, אתה לנצח תישאר בן 21, צעיר לעולמים
מתגעגעת אליך בכל ליבי
אמא
