אחי אחי עד.
כשהתבקשתי לכתוב עליך בהתחלה נורא שמחתי, שמחה של עצב, כי סוף סוף אולי אוכל לתת מקום בתוכי לחסרונך. אבל כעת בבואי לכתוב אני מרגיש חסר מילים, עט קצרה וזיכרון ארוך.
זיכרון של שנים, של חיוך, של חברות של עומק.
אני רוצה לכתוב עליך, לספר כמה מיוחד היית על האופי ודרך ארץ שתמיד נהגת, על עדינות ושאיפה עמוקה לאמת. איך הצלחת לתת לסובבים אותך את התחושה שאתה כול כולך איתם, בשבילם. איך באישיותך המדהימה הכלת כ"כ הרבה גוונים וצבעים שונים. ותחת החיוך והעיניים הגדולות שלך, קבוצה גדולה של אנשים שונים ומגוונים הופכת להיות חבורה מלוכדת ומגובשת שעד היום עוד לא יודעת איך להתחיל ולעכל את חסרונך. חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין…
רעי אהובי,אני רוצה לחיות אותך, את דרכך. אני רוצה ללמוד ממך את היכולת לתת לסובבים אותך תחושה של בית, את הנאמנות, החברות והנתינה הבלתי מתפשרת, ולזכור תמיד את החיוך והאופטימיות הנצחית, תהא מנוחתך עדן.
