אחיעד היקר
איך זה יכול להיות שככה, פשוט הלכת?! כשכל הזיכרונות והחוויות שהיו לנו ביחד עדיין טריים בראש.
זה מוזר להזכר בהכל ולדעת שאתה לא כאן ולא תהיה כאן עוד לעולם.
כשביקשו ממני לכתוב "לספר על אחיעד", ישר חשבתי לאחיעד? למה? למה שלא נגיד לו כבר ישר בעניים? עד שבעצם הבנתי, אתה בכלל לא כאן, הספר הזה הוא לזיכרך…
אחיעד, יש לי ולך לא מעט חוויות שחוינו ביחד בתקופתך הקצרה.
כידוע לכל, אתה היית הבן דוד שהכי אהבתי.
כל פעם שהיה תורי לטוס עם סבא וסבתא והייתי צריכה לבחור בן דוד שיבוא איתי, אתה היית הנבחר, ואני לא מצטערת על כך לרגע, כ"כ נהנתי איתך.
כל הדאגה שלך והעזרה זה דבר שלעולם לא אשכח.
כשהיינו בדיסני והיה את המופע זיקוקים, אפילו בלי לשאול אני פתאום קולטת את עצמי על הכתפיים שלך כדי שאוכל לראות את הזיקוקים יותר טוב.
כשישנו בלונדון אצל עליזה, אתה ישנת עם הבנים בחדר ואני עם סבא וסבתא, בלילה כשלא הצלחתי להרדם,בלי לחשוב, לקחתי את השמיכה והכרית ונכנסתי לחדר של הבנים כדי לישון לידך ובבוקר כשכולם קמו מצאו אותי בחדר של הבנים חחחח…. וזה רק מראה כמה אהבתי אותך והרגשתי בטוחה לצדך.
יש לי עוד כ"כ הרבה מה לספר ולהגיד אך זה פשוט לא יגמר כי היו לנו המון חויות, ולכן, אני אעצור כאן ואגיד במשפט אחד: אני כל כך מתגעגעת ועדיין לא מצליחה להאמין שאתה לא כאן.
אוהבת ומתגעגעת, שיר , בת דודתך
