אחיעד, נכדנו הבכור האהוב והמיוחד לא היה מתלהב מטכסי הזיכרון, ספרי הזיכרון והספדים שנאמרו ונאמרים עליו. אחיעד היה אדם חזק מאד אבל גם עניו מאד. הוא העדיף תמיד לדבר על אחרים ולא על עצמו. אבל לפי אמרי חז"ל אנו מחויבים להעריך את מידותיו ואת סגולותיו של הנפטר כדי שנלמד מה חסר לנו, מה היה ואין עוד.
מרגע היולדו, אחיעד הביא אור למשפחתנו, תקוה לעתיד, נכד ראשון ויחיד לשנים. הוא העניק לנו את התואר "סבא" ו- "סבתא". הייתה לנו הזכות ללוות אותו מלידתו עד נפילתו, כאשר הוא לא היה רק נכד אלא במשך תקופה ארוכה גם בן. ביתנו בפתח תקוה שימש לו בית שני לכל דבר. היה לו חדר משלו, משרד לעריכת סרטים וגם מרתף ששימש כמקום מפגש לחבריו הרבים שהקיפו אותו תמיד. טיילנו יחד בעולם, בדקנו חידושים טכנולוגיים, נחשפנו לעולם המדע במוזיאונים בלונדון, וושינגטון ובמרכז החלל פלורידה. סקי בחורף באירופה, עבודה במחנה קיץ בניו יורק. הוא למד שפות ונחשף לתרבויות שונות. כבר בגיל 5 שנים הוא הכריז באוטובוס ברומניה שהוא דובר 3 שפות. הוא מאד כיבד את המסורת המשפחתית ובגיל 6 כבר החליט שהוא יהיה מנכ"ל אי סי איי, אבל הוסיף "רק אחרי שסבא ימות….". הוא מאד ריגש אותנו כאשר ליום הולדת שלסבא נתן לו, בתור מתנה, צילום של תעודת זהות שלו (כביכול, כי היה רק בן 17) בו הופיע השם "אחיעד רובנר". בגיל 18 מימש את רצונו ושינה את שמו ל-,אחיעד רובנר".
אחיעד היה אמן בנפשו, חרוץ במעשיו, חריף במחשבתו, אבל מעל הכל היה אדם רגיש וחזק עם נאמנות בלתי מסוייגת למשפחה, לחברים ולמדינה. עם חוש הצדק המאד מפותח שלו הוא לא היסס לצאת חוצץ נגד כל רוע, אפליה או דו-פרצופיות. אפס סובלנות ללשון הרע ורכילות. מספיק היה להתיחס למישהו כ–"שמן" כדי לעורר את זעמו. כאשר עשינו זאת, הוא נזף בנו, והיינו מאד גאים בנכד שלנו.
אחיעד יכול היה להגיע להישגים גדולים בחיים. איננו יודעים באיזו קריירה הוא היה בוחר. בתחום הקולנוע שמאד אהב? בתחום המשפטים שאנו המלצנו עליו כדי לנצל את כושר הביטוי המיוחד שלו? אולי קריירה צבאית שהוא שקל לטווח הקצר? הוא היה מצליח בכל כי היו לו תכונות אמיתיות של מנהיג. עוצמה שקטה.
עם נפילתו נוצר חלל במשפחתנו. הנכד הבכור שלנו, אחיעד, החייכן, האמן, החברותי וההחלטי, עם לב זהב, לא יישכח לעולם. זיכרו ייחרט בספר הזיכרונות והנצחות אחרות ויותר מכל בלב כולנו, לעולמים, וישמש לנו ולדורות הבאים, השראה.
ת.נ.צ.ב.ה.
