או: איך עברו עלי השבוע וחצי האחרונים.
סיכום שבועי שכתב אחיעד במסגרת הקורס קצינים
6:00 בבוקר, או 5:59 ליתר דיוק. אני תמיד מקדים את השעון המעורר בכמה דקות. אני מנסה לגנוב עוד כמה דקות של שינה עד שכוורת מתחילים לשיר משהו על מכולת וסולת. מכאן הכול מעורפלץ מכנס, חולצה, קורנפלקס עם משחת שיניים, קו 16, קפה של בוקר, עיתון תוך כדי מקלחת,
יום ראשון באוניברסיטה.
ננסה לעשות קצת סדר. אני אלעד, בן 24, גר ברמת גן עם שני שותפים לדירה והיום אני מתחיל לימודי אדריכלות באוניברסיטת תל אביב. אני ניכנס לקמפוס כלשהוא ומתחיל לחפש את עצמי. הכול פה נראה אותו הדבר. כשאני סוף סוף מוצא את עמדת הקליטה, יושבות שם שתי פקידות שמפנות אותי למי שתקלוט אותי. היא מביאה לי תקיה הכוללת כל מה שצריך סטודנט חדש באוניברסיטה. אני מנווט לכיתה בעזרת המפה החדשה שלי, תוך התברברות בין המבנים יצא לי להכיר חלק מהסטודנטים האחרים, מהתרשמות ראשונית שלי יש פה אנשים איכותיים. אבל רושם ראשוני יכול להטעות. אני ניכנס לכיתה של מבחני הכניסה ומתיישב ליד מחשב שמתחיל לירות עלי צרורות של שאלות. אני מסיים את המבחן ומודה מעומק ליבי לשי, שהשקיע הרבה והכין אותי למבחנים האלוץ אני מזהה התקהלות של סטודנטים ובתוכם חברים שאני מכיר מהצבא וניגש אליהם. לאט לאט אני מכיר יותר ויותר אנשים ומתחיל להתחבר אליהם. פתאום אני רואה את לילך, ידידה טובה שלי בוכה בצד. אני מתקרב אליה. העניים שלה אדומות מבכי. היא לא עברה את המבחנים. השעתיים שישבתי איתה היו שעתיים קשות, הרבה זמן לא הייתי עצוב כך, על סף בכי.
המשך היום היה עמוס. למדתי המון דברים חדשים, הכרתי אנשים טובים. כשחזרתי הביתה בסוף היום והנחתי את הראש על הכרית, הרגשתי הרגשת סיפוק ממלאת אותי.
