(או: איך עבר עליי השבוע 9)
סיכום שבועי שכתב אחיעד במסגרת הקורס קצינים 7/2011
הכלוב הזה. אני לא יכול לסבול אותו. הוא מגביל אותי. הוא חונק אותי.
הכול התחיל לפני שנים. אבות אבותינו בנו כלוב זכוכית שיגן עלינו מהרוח, כי הרוח לא טובה לכנפיים. ואז העולם התחלק לשניים- המלאכים בעליי הכנפיים והמלאכים חסרי הכנפיים.
בעלי הכנפיים- בפנים, חסרי הכנפיים- בחוץ. וכך היה. במשך אלפי שנים חיו בעלי הכנפיים בכלוב הזכוכית שלהם, תיקנו כול חוק שנפער בזכוכית ועיבו חלקים מסויימים בזכוכית. כלאו את עצמם בפנים. וכאן אני, בכלוב זכוכית ענק. ולמקרה שלא הסברתי את עצמי טוב מספיק, אני שונא אותו. את ההדבדלות הזו. לפני כשנה מצאתי פתח, חור קטנטן שדרכו אפשר לצאת לחופשי, למקום ריק שאין בו גבולות כלל. אז חיכיתי. ניסיתי לאזור אומץ ללא הצלחה. יום יום בדקתי גבולות, התקרבתי עוד קצת ועוד קצת, עכד שיום אחד מצאתי את עצמי בחוץ. קפאתי. לא ידעתי לאן ללכת, לאן להמשיך. התחלתי להתעופף קצת בהיסוס. לאט לאט התרגלתי וכעבור זמן קצר כבר התחלתי לעוף באקסטאזה. זה הרגיש נהדר. הרגיש כול כך נכון. עפתי ועפתי ועפתי ועפתי. פתאום, ברגע אחד, הגיע רוח חזקה. חזקה כול כך ששברה לי את הכנפיים. התחלתי לצלול לקרקע במהירות שרק הלכה וגברה. למזלי, נפלתי לתוך אגם. הצלחתי לעלות מעל המים ושחיתי לשפת האגם. נשכבתי על האדמה. לאחר שהצלחתי להסדיר את הנשימה התחילה לחלחל בי ההבנה של מה שקרה. הבנתי למה אבות אבותינו בנו את הכלוב וממה הם התגוננו. למה כולם נשארים בפנים, הבנתי כמה חשובות הכנפיים ועד כמה מזיקה הרוח. אבל הכי חשוב, הבנתי שכול זה כבר לא משנה, שמה שקרה קרה, ואין דרך לחזור חזרה. גם אם אני ארצה, כי בבועה אין אף משמעות למלאכים עם כנפיים שבורות.
אני לא מתחרט.
