אחיעד אהוב שלנו,
כל כך הרבה סרטים ביימת, צילמת. תסריטים מיוחדים כתבת ואנו מרגישים כי אנו חלק מעוד סרט שלך, לא מאמינים שזה מציאותי, אמיתי.
אחיעד,
בשיא פריחתך נעלמת לנו. כמה שיחות היו לנו? תמיד התפעלתי מהישרות שלך, מהפשטות שלך.
ידעת לחשוף קשיים גדולים ועצומים במילים פשוטות, בחיוך מבויש, ובאמת פנימית יוקדת.
היית רגיש, אוי כמה רגיש היית. נפש של אמן מיוסר הייתה לך. היתה לך יכולת מופלאה לראות תמונה אחרת ולהבחין בין עיקר לטפל.
כמה אהבת את אימא. בשיחות שלנו תמיד העלית את אימא כגיבורה של חייך. כסמל וכדמות להתמודדות, לגבורה. תמיד כשחשפת את חדרי לבבך – הדגשת כמה אימא חמה ואוהבת.
היתה בך אצילות המייחדת את שבט רובנר. סבתא זהבא ליוותה אותך תמיד וכל הזמן התעניינה: מה יהיה עם השיער הארוך? מה יהיה עם לימודי האנגלית?
ואתה, בחיוך הקסום שלך אמרת: יהיה בסדר, תניחו לי… והנחנו לך.
את דמותו של אבי אימצת לחיקך – כאב.
אני זוכר את היום המיוחד ההוא. יצאנו ממחנה אושויץ – בירקנאו, שם שוחחתי איתכם על הכרת הטוב והקשר העמוק למשפחה.
ושם ליד האוטובוס, לקחת את היד שלי ושאלת – אני אוהב את אבי, אני יכול לעלות לתורה תחת שמו?
פרץ הרגשות שלך הביך אותי, אבל התרתי לך להיקרא על שם מי שחפצת, וכך מתוך הכרת הטוב בחרת לך שם.
אחיעד יפה של כולנו
אנו כבר מתגעגעים אליך ומבקשים ממך שתהיה מליץ יושר על אבא ואמא, על סבא וסבתא, על אחותך ואחיך, על כולנו, חבריך,
בילע המוות לנצח ומחה דמעה מעל כל פנים
תהא נשמת צרורה בצרור החיים.
