(או: אייך עבר עלי השבוע)
סיכום שבועי שכתב אחיעד במסגרת הקורס קצינים 7/2011
"בוקר! טוב! לקום! לקום!" צעקה הדוכסית. אליס פקחה עין עצלה ומילמלה משהו מתוך שינה ונרדמה שוב, "קומי כבר!", אליס קפצה ונחבלה בראשה מראש המיטה. "כל היום הדוכסית צועקת, היא ממש יכולה לעבוד בזה!" חשבה אליס ברוגז. "הזדרזע! היום חוגגים את יום האיגיון. תתלבשי יפה ותרדי כבר למטה" צווחה עליה הדוכסית. אליס מתגוררת בארמון ארץ הפלאות כבר מעל שנה וחצי.
ממש לפני יומיים אליס דיברה עם חברה הכובען המטורף ושיתפה אותו כמה טוב לה בארמון, ושהיא לא רוצה עזוב בקרוב, אבל בפסטיבלי יום האיגיון האחרונים אליס לא הייתה והיא קצת חוששת מהלא נודע. אין אחד שהסכים לספר לאליס מה עושים בפסטיבל האיגיון.
היא חיכתה לפסטיבל כבר הרבה זמן, והיום הוא סוף סוף הגיע. "מעניין מה יהיה בפסטיבל" חשבה אליס "כמה עוד המקום יכול להשתגע? הרי אנחנו כבר משוגעים ברמה סבירה. ואנילא מצליחה לחשוב על דברים משוגעים יותר". אליס ירדה מהמיטה והתלבשה בבגדיה היפים ביותר. היא ירדה למטה בריצה והופתעה לגלות שהצלחות מונחות על השולחן בצורה מסודרת, לא שבורות ובצורה עגולה וסימטרית, ממש כמו בביתה בלונדון. ההפתעה גברה עוד יותר כשראתה את המטי ודמפטי , שני מלצרי הארמון לבושים בחבילות וטוקסידו לעומת השלייקס שהם לובשים כל יום. אליס התיישבה ורצתה להתחיל לאכול את הקינוח, כמו תמיד. אבל דמפטי הפתיע אותה כשהגיש לה מנה ראשונה קודם "אני לא מבינה, הם לא עושים דברים משוגעים לכבוד יום האיגיון?" תמהה אליס בעודה אוכלת את עוגיית ההגדלה של הבוקר. אליס חיכתה דקה, שתי דקות וכלום לא קרה! "למה אני לא גדלה?" אליס אכלה בזריזות עגיית הקטנה, ועו אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת וכלום לאקרה. מבולבלת המשיכה אליס לחגיגות הפסטיבל המרכזיות בחצר הארמון. חצר הארמון השתנתה ללא היכר. במקום שילוב צבעים המזעזע כתום- ורוד-ירוק שכל כך אפיין את חצר הארמון, הכל היה לבן. גם הוורדים לבנים שבימים כתיקונם נצבעו ע"י הקלפים לאדום, חזרו לצבעם הטבעי והצטרפו ללובן הבוהק של החצר כולה.
במרכז החצר עמדה מלכת הלבבות וסביבה כל אנשי הארמון. במקום שרר שקט לא אופייני שהפחיד את אליס. היא כבר התרגלה לרעש וההמולה התמדיים של הארמון. "המלכה ניגשת אל הכדור, היא מביטה לעבר המטרה הכי חשובה שלה כרגע = הגומה. שום דבר לא מעניין אותה. היא מרימה את המקל, והיא חובטת!" הכדור נוחת ממש לי הגומה והקהל מוחא כפיים. "מוזר! הכדור והמקל נראים כמו הכדור והמקל שיש לי בבית. לאיפוא נעלמו הפלמינגו והקיפודים?" היום הזה נהיה מוזר מרגע לרגע. והכי מוזר זה ששום דר בעצם לא מוזר!".
לאט לאט אליס התרגלה לשיגעון שבחוסר השיגעון. עד כדי כך שהיא לא שמה לב שמהבוקר לא ערפו לאף אחד את הראש. עניין שכיח מאוד בחיים היום יומים.
בערב הצטרפה אליס לסעודת נעילת יום האיגיון. היא התיישבה ליד הכובען המטורף וחיכתה עם כולם. "למה אנו מחכים?" שאלה את הכובען. "להרמת הכוסית המסורתית כמובן!" ענה "אוי לא" חשבה אליס "צריך למצוא מקום להתחבא, כשכולם יתחילו לזרוק כוסות אחד על השני אחרי הברכה של המלכה יהיה פה בלאגן גדול. בפעם הקודמת זרקו כוסות כל כך חזק שכמה שולחנות נשברו ואז הבלאגן היה גדול עוד יותר". "אהם אהם" צרחה ספק כיכחה בגרונה מלכת הלבבות. כל האנשים בחדר קמו כאחד. "דבר ראשון אני רוצה להודות לכל מי שבא לפסטיבל יום האיגיון ה-42 ולברך אתכם בכניסתכם לארמון" אמרה המלכה לקול תשואותיהם של אנשי החצר. אליס הוכתה בתדהמה "זה בכלל לא מתאים למלכה! אני מעולם לא שמעתי את המלכה נחמדה כל כך" לפני שאליס הספיקה לסיים את המחשבה המלכה המשיכה " בכל 76.42 ימות השנה אנו הולכים, שותים מתנהגים ואף חושבים לפי חוקי ארצנו, ארץ הפלאות. רק יום אחד ויחיד אנו משנים את הדרך הזאת, יום האיגיון. ביום האיגיון אנו רוצים לצאת משיגרת היום יום, לקחת הפסקה, לנסות להקשיב ולהבין את עצמנו טוב יותר. אני מקווה שהיה יום משמעותי לכולם. תאכלו מכל טוב, ונתראה כאן ביום האיגיון הבא!" כולם הרימו את הכוסות ביחד וצעקו "מה?" חייכו ושתו.
בסוף הארוחה אליס חזרה לחדרה, לבשה פיגמה ונשכבה על המיטה "איזה יום מוזר היה!" התחילה אליס להרהר, "אף אחד לא התנהג כפי שהתנהג אתמול, כולם התנהגו ממש מוזר. הם הנהגו די דומה לאייך שההורים שלי מתנהגים בבית בלונדון. אני יותר אוהבת את הנהגות הזאץ, היא הרבה יור חכמה! חבל שלא כל יום ה יום האיגיון".
אלינרדמה לתוך לילה שמוביל לעוד יום משוגע בארץ הפלאות.
